Bagvdanari – Guli Pass – Mestia
22 ק”מ
1,593 מ’ טיפוס מצטבר
1,768 מ’ ירידה מצטברת
מסלול טיפוס מאתגר שהפך לאקסטרים.
התחלתי את המסע היום מאזור מאזרי, כפר קטנטן ומיוחד, כמו כל הכפרים באזור, שנותנים תחושה שחזרנו כמעט אלף שנים אחורה בזמן.
לפני שאני יוצאת לכל טרק, אני תמיד חוקרת קצת על המקום. מבחינתי, ברגע שמכירים את ההיסטוריה, הנוף מקבל משמעות אחרת.
גיליתי שגולי פס (הפסגה של השביל) לא היה רק מעבר הרים יפה, במשך מאות שנים עברו כאן אנשים כדי לבקר משפחה, להגיע לשווקים, להעביר מלח, גבינות ותבואה.
עד לרגע שרגליי הגיעו ל Guli Pass, לא ידעתי אם אצליח להשלים את המסלול. השנה ירד כאן שלג כבד והשביל היה חסום עד לפני ימים אחדים, וחלקים מהשביל עדיין מכוסים בשלג. מסתבר שגם ללכת על שלג צריך לדעת.
מרגע תחילת המסלול ועד הפסגה אין כמעט רגע של הפוגה בטיפוס.
הטיפוס היה… אימתני , אם אפשר לציין. המלחמה שהתנהלה לי בראש ביני לבין עצמי לא הייתה מביישת הפרעת פיצול אישיות.
במיוחד כשמטיילים לבד.
אין מי שיעודד, אין עם מי להתלונן, ואין את מי להאשים כשבחרת במסלול הזה מלכתחילה.
אבל אולי דווקא בגלל זה אני אוהבת לטייל לבד. בכל פעם שאני עוברת עוד קושי כזה, אני מגלה שאני קצת יותר חזקה ממה שחשבתי.
עד לגולי פס היו רק כמה מקטעים שבהם נאלצתי ללכת על שלג. זו הייתה הפעם הראשונה שלי, ולמדתי את הטכניקה תוך כדי תנועה. לפחות זה נתן למוח שלי משהו חדש להתעסק בו במקום לחשוב כמה עוד נשאר לטפס.
ואז הגיע הנוף…
הרי הקווקז מקיפים אותי מכל עבר. לכל כיוון שאני מסובבת את הראש יש עוד רכס מושלג, אבל ברגע שהמבט פוגש את הר אושבה, הלב פשוט נעצר.
לא סתם המקומיים מכנים אותו “המכשפה של הקווקז”. לפי האגדות העתיקות זהו הר שיש לכבד, וגם היום הוא נחשב לאחת הפסגות המאתגרות והמסוכנות באזור.
ומי אני לידו? העוצמה של הטבע, השלג וההרים מסביב מכניסים הכול לפרופורציות. לרגע החיים שהשארנו בבית מרגישים כל כך קטנים. פה כל מה שחשוב זה לא להחליק במעבר על שלג, לטפס בדרך שלא תעמיס יותר מידי כל הדורבן ברגל שמאל וללמוד מכל מה שמסביב.
ההגעה לגולי פס הייתה מרגשת. מסביב נפתח נוף של 360 מעלות על הרי הקווקז, ובעיקר התחושה הזאת שהצלחתי לטפס ולהגיע בדיוק לאיפה שכיוונתי.
ומאותו רגע…
התחילה הירידה.
וגם היא הייתה… אימתנית.
כאן כבר היו יותר מקטעי שלג, וההליכה בירידה הייתה אפילו מאתגרת יותר. הסימון היה באמצעות דגלונים קטנים, וכל צעד דרש מחשבה, סבלנות וריכוז. לא משחק ילדים.
כשהגעתי למסטיה התחלתי לשים לב למגדלי האבן המפורסמים של סוונטי. בהתחלה הייתי בטוחה שהם נבנו בעקבות הפלישה המונגולית, אבל גיליתי שרבים מהם עתיקים אפילו יותר. במשך מאות שנים הם הגנו על משפחות שלמות מפני פולשים, סכסוכים וחורפים קשים. פתאום הם כבר לא נראו לי כמו עוד מבנים יפים, אלא כמו סמל לעמידות של האנשים שחיו כאן.
המקום הזה פשוט מהפנט.
מהתרבות הסוונטית , מההיסטוריה, מהנופים ובעיקר מהאנשים הטובים והאדיבים כאן באזור הזה ובגאורגיה בכלל.
מחר ממשיכה לכפר הבא.
Comments