Douro Valley

אמרנטה הייתה העיירה הראשונה שביקרתי בה היום, והיא מיד נכנסה לי ללב.

נהר ה Tâmega חוצה את העיר ונותן לה מראה כמעט ונציאני, עם גשר אבן, בתים צבעוניים והשתקפויות על המים.

הקדוש של העיירה הוא São Gonçalo, שנחשב במסורת המקומית למי שעוזר בעיקר בענייני זוגיות ונישואים. עד היום מגיעים לכאן אנשים שמבקשים זוגיות טובה, נישואים ארוכים ושמחים, וכל מה שבאמצע. בקיצור, קברי צדיקים עם הרבה יין פורט.

ממממ פחות, אבל שיהיה להם בהצלחה.

באמרנטה יש גם מאפה מקומי מפורסם על שמו, Bolos de São Gonçalo, שקשור למסורות פוריות וזוגיות מקומיות, והוא נראה, איך נגיד בעדינות, לא בדיוק כמו קרואסון. 😅

משם המשכתי אל עמק הדורו, אחד המקומות היפים ביותר בפורטוגל. זהו אזור יין עתיק שבו מגדלים גפנים כבר כ 2,000 שנה, עוד מהתקופה הרומית. אזור היין ההיסטורי של הדורו הוכר על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית, בזכות הנוף התרבותי של הטרסות, הכרמים והכפרים שהתפתחו סביב ייצור היין.

עמק הדורו נמצא בערך שעה וחצי מזרחית לפורטו, אבל מרגיש כמו עולם אחר לגמרי. ההרים שמקיפים אותו, ובעיקר Serra do Marão ממערב, מגנים עליו מהרוחות הלחות שמגיעות מהאוקיינוס האטלנטי, ולכן נוצר כאן מיקרו אקלים חם ויבש יותר מפורטו. באותו קו רוחב כמעט, אבל תחושה אחרת לגמרי.

הכרמים נטועים על מדרונות תלולים מאוד, לפעמים בשיפועים לא הגיוניים, והאדמה מלאה בעיקר בצפחה, עם גרניט באזורים גבוהים יותר. הצפחה שומרת חום ומשחררת אותו בהדרגה, והגפנים צריכות ממש להתאמץ כדי לשרוד באדמה הענייה והסלעית הזאת. כנראה שזה בדיוק מה שנותן לענבים את הריכוז והעומק שלהם.

והכי חשוב: יין פורט אמיתי מגיע רק מעמק הדורו.

ביקרתי ביקב משפחתי בשם Quinta do Beijo. יש הרבה יקבים משפחתיים בעמק, אבל מה שאהבתי כאן הוא שהיקב פורטוגלי לחלוטין ושומר על מסורת מקומית. בזמן הבציר המשפחה מתכנסת, שותים יין, דורכים ענבים ברגליים, וממשיכים לעשות דברים כמו פעם. אני מודה, יש בזה קסם.

ואיך בכלל נולד יין פורט? כמו הרבה דברים טובים בהיסטוריה, גם כאן יש קשר לאנגלים ולבעיה לוגיסטית. במאות ה 17 וה 18, בגלל מתחים וסכסוכים עם צרפת, האנגלים חיפשו מקורות אחרים ליין ופנו לפורטוגל. כדי שהיין ישרוד את המסע הימי הארוך לאנגליה, התחילו להוסיף לו aguardente, כלומר ברנדי ענבים. היום מוסיפים את האלכוהול בזמן התסיסה, מה שעוצר אותה, משאיר ביין מתיקות טבעית ומעלה את אחוז האלכוהול לסביבות 19 עד 22 אחוז.

אז תודה לאנגלים, שמבלי להתכוון עזרו לפורטוגלים ליצור את אחד המשקאות הכי טעימים בעולם. מי שלא טעם יין פורט, מפסיד.

בהמשך הגעתי ל Pinhão, עיירה קטנה בלב עמק הדורו. בעבר חביות היין היו מגיעות לאזור הנהר ומשם מועברות הלאה בסירות ראבלו, הסירות המסורתיות ששימשו לשינוע חביות היין לאורך הדורו עד למרתפי היין בוילה נובה דה גאיה. תחנת הרכבת של Pinhão יפהפייה, עם אריחי אזולז'ו שמציגים את עולם היין, הבציר, דריכת הענבים וההובלה בנהר. הרכבת הגיעה לכאן בשנת 1880, והתחנה הפכה לאחד הסמלים של העמק.

בצהריים אכלתי פילה לברק, וכמובן יין. כי בכל זאת, אם כבר עמק הדורו, אז לא באתי לשתות מים.

אחר כך יצאתי לשייט על נהר הדורו בסירת ראבלו. הנהר עצמו מתחיל בספרד, זורם דרך ספרד ופורטוגל, ובסופו נשפך לאוקיינוס האטלנטי בפורטו. בחלקים מסוימים הוא גם מסמן את הגבול בין ספרד לפורטוגל. ברוב הנהר השייט לא אפשרי לכל אורכו, אבל באזור הדורו הפורטוגלי יש מקטעים שבהם אפשר לשוט בין הכרמים, הטרסות והכפרים הקטנים.

וזה באמת חלום.

הרים מכוסים כרמים, נהר מתפתל באמצע, יקבים משפחתיים, יין פורט, קברי צדיקים של רווקות, וברק בצלחת.

פורטוגל שוב הוכיחה לי שהיא יודעת לערבב היסטוריה, טבע, אוכל ויין בצורה שאי אפשר לעמוד בפניה.