PR9 Caldeirão Verde (מדיירה)

13 ק״מ של יער גשם, מפל אחד ו״שער אל הים״

פתחתי את הבוקר באחד המסלולים הקלאסיים והמרהיבים ביותר במדיירה.

PR9 - Caldeirão Verde, מסלול הממוקם באזור Queimadas שבצפון מזרח האי.

השביל עובר בתוך יער הגשם העתיק Laurissilva, יער סובטרופי ייחודי שכיסה בעבר חלקים נרחבים מדרום אירופה וצפון אפריקה. במדיירה שרד אחד היערות הגדולים והשלמים ביותר מסוגו בעולם, והוא הוכרז כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו.

הכול כאן ירוק.

אבל באמת ירוק.

ערפל שנכנס בין העצים, גזעים מכוסי טחב, שרכים ענקיים, מים זורמים מכל עבר וריח של יער רטוב שמלווה אותך לאורך כל הדרך.

המסלול הוא הלוך חזור ומוביל אל אחד המפלים היפים באי.

המפל נופל מגובה של כ־100 מטר אל תוך בריכה טבעית עמוקה, ומכאן מגיע השם Caldeirão Verde, "הקלחת הירוקה".

כשמגיעים למפל קשה להבין איך מקום כזה נראה אמיתי.

לפעמים נדמה שמישהו פשוט לקח סצנה מסרט פנטזיה והניח אותה באמצע האוקיינוס האטלנטי.

השביל עצמו בנוי לאורך אחת ה"לאבדות" של מדיירה.

הלאבדות הן תעלות מים שנבנו החל מהמאה ה־16 כדי להעביר מים מהאזורים הגשומים והעשירים במים שבצפון האי אל מטעי קנה הסוכר, הכרמים והיישובים שבדרום.

בסך הכול קיימים במדיירה יותר מ־2,000 קילומטרים של תעלות כאלו, והן נחשבות לאחד מפלאי ההנדסה המרשימים של האי.

אפשר לומר שהלאבדות לוקחות חיים ממקום של שפע ומעבירות אותם למקום צמא.

מסע של נתינה, חיבור וזרימה.

ההליכה עצמה לא קשה במיוחד מבחינה פיזית, אבל היא בהחלט דורשת ריכוז.

השביל עובר לצד מצוקים, על גשרים צרים, ובתוך שלוש מנהרות חצובות בסלע. אחת מהן ארוכה במיוחד וחשוכה לחלוטין.

יחד עם הערפל שבחוץ, היו רגעים שהרגישו כמו סצנה מתוך קליפ של מייקל ג'קסון.

עוד רגע מישהו יוצא מהקבר.

אחרי שחזרתי לדירה הקטנה שלי אצל המשפחה המדהימה בסנטנה, ואחרי מנוחה של שעתיים עם הנוף והחווה הקטנה שלהם, יצאתי אל היעד השני של היום.

Calhau de São Jorge

אחד המקומות השקטים והפחות מתוירים שפגשתי במדיירה.

הכפר הקטן שוכן על החוף הצפון מזרחי של האי, למרגלות המצוקים של סנטנה.

בעבר שימש המקום כנקודת יציאה קטנה לסחורות שהגיעו מההרים. תחילה קנה סוכר, ובהמשך גם יין מדיירה, שעשה את דרכו מכאן אל העולם.

השם Calhau מתייחס לאבני החוף העגולות המכסות את קו המים.

היום המקום שקט לחלוטין.

נשארו כאן שרידים של הנמל הישן, מבנים חקלאיים עתיקים, טיילת קצרה לאורך הים, כמה מסעדות קטנות ובית קפה.

אבל מה שהביא אותי לכאן היה דווקא מה שהמקומיים מכנים "שער אל הים".

קשת אבן הפונה אל האוקיינוס, שהייתה כנראה חלק ממבנה הנמל הישן או שער סמלי שדרכו יצאו אנשי המקום אל המסעות הימיים שלהם.

וכשישבתי שם מול הים, פתאום הבנתי למה המקום הזה כל כך נגע בי.

אולי בגלל הספר שכתבתי.

אולי בגלל האהבה שלי להיסטוריה.

ואולי בגלל שבכל מקום שבו יש שער הפונה אל הים, אני מיד מתחילה לדמיין סיפורים.

זה מקום נהדר לעצור בו לרגע.

לשבת בשקט.

להקשיב לגלים.

להרגיש את העוצמה של האוקיינוס.

ולכתוב עוד עמוד ביומן המסע. 🌊❤️🇵🇹