עמק טרוסו

בטח ממי. הנה גרסה שמתאימה לבלוג — מידע שימושי, אבל עדיין מאוד את:

עמק טרוסו — כך נראה גן עדן בגיאורגיה

אזור: קזבגי, גיאורגיה

נקודת התחלה: סמוך ל־Kobi / Kvemo Okrokana

אורך המסלול: כ־21-22 ק״מ הלוך־חזור

משך הליכה: כ־5-6 שעות נטו, לי לקח מ־8:00 עד 14:14 עם עצירות

רמת קושי: בינונית בעיקר בגלל האורך

תוואי: מישורי ברובו, דרך עפר ברורה

מה רואים: נהר, נביעות מינרליות, אגם מבעבע, כפרים נטושים, סוסים, פרות, כבשים, מצודה ונופי קווקז פתוחים.

עמק טרוסו הוא אחד המסלולים היפים והשקטים באזור קזבגי. הוא עובר לצד נהר ה־Terek, אותו נהר שממשיך צפונה דרך רוסיה, וההליכה בו מרגישה כמו כניסה לעולם אחר: רחב, פראי, ירוק, מוקף הרים, וכמעט לא נגוע.

קמתי מוקדם והתחלתי ללכת בשמונה בבוקר.וזה היה שווה הכול.

זכיתי להיות בעמק לגמרי לבד, לפני שהגיעו ג׳יפים של 4×4 עם תיירים שמתחילים להיכנס לאזור לקראת הצהריים. יש משהו אחר לגמרי בעמק כזה כשהוא ריק. רק אני, הדרך, הנהר, ההרים והחיות.

המסלול מתחיל סמוך לעיירה Kobi. נכנסים עם הרכב לדרך עפר ויורדים בנקודת ההתחלה של המסלול המסומן. ההליכה עצמה פשוטה יחסית מבחינת ניווט: רוב הדרך היא דרך עפר רחבה וברורה, בלי עליות קשות או קטעים טכניים. הקושי העיקרי הוא המרחק - מעל 20 ק״מ הלוך־חזור.

אליי הצטרפו שני כלבלבים חמודים ששיחדתי בקבנוס כדי שילוו אותי.

קראתי להם, אחרי מחשבה רבה כמובן, ג׳וז ולוז.

הם התייאשו אחרי חמישה קילומטרים ונטשו. כנראה שהקבנוס לא הצדיק 22 ק״מ.

המסלול ארוך וחשוף לשמש, אבל האמת היא שלא שמתי לב לזה כמעט לרגע. המראות פשוט יפים מדי. לאורך הדרך ראיתי סוסי פרא, פרות, כבשים, צפרדעים וכלבים, שאכלו היום ממש טוב ופירקו לי כמעט את כל חבילת הקבנוס שקניתי בשבילם.

אחד הדברים המיוחדים בעמק טרוסו הוא הנביעות המינרליות. במהלך ההליכה רואים אזורים שבהם המים פורצים מתוך האדמה ומשאירים על הקרקע צבעים אדמדמים־כתומים. אלו משקעי טרוורטין, שנוצרים ממינרלים במים, בעיקר סידן וברזל. ליד Abano Mineral Lake ממש אפשר לראות את בועות המים עולות מתוך האדמה, כאילו מישהו פתח בקבוק סודה ענקי מתחת לעמק.

זה אחד המקומות שבהם הטבע נראה כמעט לא אמיתי.מים מבעבעים, אדמה כתומה, הרים מכל הצדדים ושקט מוחלט.

בהמשך הדרך עוברים ליד כפרים נטושים וישנים, ובהם Ketrisi ו־Abano. חלקם היו בעבר כפרים עונתיים של רועים, והיום נשארו בהם בעיקר בתי אבן חרבים, מגדלים ושקט. יש משהו מאוד חזק במקומות כאלה — הם לא מוזיאון, הם פשוט נשארו שם, פתוחים לרוח ולזמן.

בקצה המסלול מגיעים לאזור מצודת Zakagori, סמוך לקו הגבול עם דרום אוסטיה. שם נמצאים חיילים גיאורגיים, והם כבר ידאגו שלא תמשיכו בטעות לאזור שאסור להיכנס אליו.

אז לא המשכתי.אני ילדה טובה כשיש חיילים בגבול.

לקראת הצהריים, כשכבר הייתי בסיום המסלול, התחילו להגיע הג׳יפים של התיירים. חלקם נוסעים כמה קילומטרים פנימה עד לאזור הנביעות והאגם. באותו רגע שמחתי ממש שקמתי מוקדם. העמק בבוקר שייך לעצמו. בצהריים הוא כבר מתחיל להתחלק עם העולם.

במהלך כל ההליכה פשוט לא הפסקתי לחייך.העוצמה של ההרים מסביב, הטבע המטורף הזה, המרחב הפתוח, ואני לבד.

לבד, אבל לא בודדה.

כך נראה גן עדן.