פסגת אוטוביצה וירידה דרך מפל סקקביצה

פסגת אוטוביצה וירידה דרך מפל סקקביצה

מרחק: 14 ק״מ

טיפוס מצטבר: 702 מ׳

גובה הפסגה: 2,638 מ׳

רמת קושי: קשה

אופי המסלול: פסגה חשופה, רוח, ירידה טכנית, ניווט ושיקול דעת

אתמול נתתי לעצמי יום חופש.

הרגליים היו חייבות מנוחה לקראת המסלול של היום, ובדיעבד טוב שעשיתי את זה.

התחלתי את הבוקר בטיפוס לפסגת אוטוביצה, בגובה 2,638 מטר. הרוח נשבה חזק, גשם ליווה אותי בחלק מהדרך, ואני הרגשתי בעננים. פשוטו כמשמעו.

אוטוביצה נמצאת באזור רכס רזדלה, קו רכס דרמטי שמחבר בין פסגות גבוהות באזור שבעת אגמי רילה. זה אזור פראי, חשוף, פחות רך מהמסלולים הקלאסיים, ואפשר להבין למה בעבר שימש נתיב מסתור ומעבר לאנשים שרצו להיעלם מהעולם. הבידוד כאן מוחלט.

הטיפוס היה מהקשים שחוויתי.

הגוף נמתח.הרגליים בוערות.הרוח דוחפת.ואז מגיע הרגע הזה.

אני עומדת בפסגה.

שקט.שמיים פתוחים.עשרות נשרים חולפים מעליי.ואני פשוט שם.

לבד בעולם.

מזג האוויר בבוקר היה מעונן, עם חשש לסופת ברקים, ולכן יצאתי מאוחר יחסית. בהרים כאלה זו לא החלטה קטנה. סופת ברקים בפסגה או בשטח חשוף היא סכנה אמיתית.

בדרך לפסגה יש שתי אנדרטאות. אחת לזכר מהנדס שנהרג במפולת שלגים, ואחת לזכר זוג שנהרג מפגיעת ברק.

תזכורת שקטה וכואבת לכך שלפעמים טיולים נגמרים אחרת.

הירידה אחרי הפסגה הייתה הרגע שבו כל האדרנלין התחיל לרדת. וזה בדרך כלל החלק הקשה בשבילי.

אחרי הפסגה המשכתי בירידה דרך מפל סקקביצה. בקיץ הוא כמעט יבש, אבל הדרך אליו הייתה אחת הירידות הקשות שעשיתי. לא באמת שביל ברור. לא סימון מספיק ברור. רק סלעים עצומים, צוק, ואני עם מפת ניווט שבה הכול נראה פשוט הרבה יותר ממה שזה הרגיש בשטח.

בשלב הזה נאלצתי להפעיל שיקול דעת.

לא ירדתי דרך אדמת היער, כי השיפוע שלה היה היסטרי. בחרתי לרדת דרך הסלעים, ששימשו כמו מדרגות ענקיות. ידיים על סלעים, ריכוז מלא, צעד אחרי צעד.

ואז הגעתי לנהר וחציתי אותו.

שם הגיע השיעור החשוב של היום.

עם כל היופי, עם כל תחושת הכוח שהייתה לי בפסגה, צריך לכבד כל צעד בטבע. אם משהו לא מרגיש נכון, הוא לא נכון.

גם פחד הוא שיעור.

פחד אמיתי.

אבל בתוך הפחד למדתי להקשיב. להתנהל בקור רוח. להבין שגבולות משתנים, ושאומץ הוא לא להתעלם מהסכנה, אלא לדעת לעצור, לחשוב ולבחור נכון.

אני חוזרת מהיום הזה עם תובנות.

על הגבול הדק שבין עוצמת הטבע לסכנות שלו.

על כך שגם מטיילים מנוסים חשופים.

אנחנו רק אורחים כאן.

ולא כל שביל הוא קל.לא כל תמונה מספרת את כל הסיפור.

זה היה יום קשה. מדהים ביופיו. ניצחון אישי מטורף. מפחיד. מהסוג שמאלף אותך מחדש.

וגם מזה יוצאים חזקים יותר.

אני חוזרת אחרת.

ולמרות הקושי, רילה לא מרפה ממני.

יש בה קסם.

שקט נדיר.

אנרגיה עתיקה ששינתה משהו בתוכי.

מחר המעבר לעיר.

ההרים יישארו בלב.