שבעת האגמים ועד פסגת דאמגה וחזרה

מרחק: 19 ק״מ

טיפוס מצטבר: 1080 מ׳

ציוד חובה: מגבון אחד של אלתוש שהציל את חיי

התחלתי את היום מוקדם מאוד.

הנסיעה מספרבה בניה לאזור שבעת האגמים לוקחת בערך 50 דקות, אז יצאתי ב־7:00 והתחלתי ללכת ב־7:50, לפני שהרכבל נפתח ולפני שמאות המטיילים מגיעים לאחד המקומות המפורסמים ביותר בבולגריה.

זו הייתה החלטה מצוינת.

חוץ מהיתושים.

הם כנראה קיבלו הודעה מראש שאני מגיעה.

הטיפוס הראשון עבר בתוך היער, עם כמות יתושים שלא ראיתי הרבה זמן. קיללתי לא מעט, מרחתי אלתוש כאילו אני מנסה להגן על מדינה שלמה, והמשכתי לטפס.

ואז התחילו להופיע האגמים.

שבעת אגמי רילה נחשבים לאחד מאתרי הטבע היפים ביותר בבולגריה, ולא קשה להבין למה.

כל אחד מהאגמים קיבל שם בהתאם לצורתו או למאפיין ייחודי שלו:

🔹 Lower Lake – האגם התחתון

🔹 Fish Lake – אגם הדגים

🔹 Trefoil – אגם התלתן

🔹 Twin – התאומים, הגדול והארוך מבין האגמים

🔹 Kidney – הכליה, שנחשב לאחד המצולמים ביותר

🔹 Eye – העין, האגם העמוק ביותר, בעומק של כ־37.5 מטר

🔹 Tear – הדמעה, הגבוה והצלול מכולם

האגמים נוצרו על ידי קרחונים לפני אלפי שנים, והם נראים כאילו מישהו פשוט פיזר אבני חן כחולות על ההר.

האזור נחשב קדוש בעיני תנועת "האחים הלבנים", שהאמינה שלכל אחד מהאגמים יש משמעות רוחנית משלו. לפי תפיסתם, האגמים מייצגים מרכזי אנרגיה שונים בגוף האדם, ולכן עד היום מתקיימים באזור טקסים ומפגשים רוחניים.

עם כל הכבוד לשבעת האגמים, והם באמת מדהימים, היעד שלי היה במקום אחר.

פסגת דאמגה.

בגובה 2669 מטר.

ככל שעליתי והתרחקתי מהשביל המרכזי, מספר האנשים הלך ופחת.

וזה בדיוק מה שחיפשתי.

השקט.

המרחב.

התחושה הזו שאת לבד בתוך כל היופי הזה.

מהפסגה נפתח אחד הנופים היפים שראיתי ברילה.

לא רק שבעת האגמים המפורסמים, אלא גם אגמים נוספים שרוב המטיילים בכלל לא מגיעים אליהם. מרחבים ירוקים אינסופיים, רכסים שמתגלגלים אל האופק, ושמיים שנראים גדולים יותר מכל מקום אחר.

ואז הגיע הבונוס של היום.

נשרים.

הרבה נשרים.

ספרתי יותר מעשרה נשרים חומים שחגו מעל הפסגה במעגלים מושלמים. יש משהו מהפנט בלראות אותם מנצלים את זרמי האוויר בלי להשקיע כמעט מאמץ.

ככה בדיוק רציתי לטייל היום.

בלי למהר.

בלי לרדוף אחרי היעד הבא.

פשוט להיות שם.

וזה עוד לפני שגיליתי עקבות של דוב.

לא את הדוב עצמו.

רק העקבות.

למען האמת, זה הספיק לי בהחלט.

הדרך חזרה עברה בשביל אחר, פחות מוכר, כזה שכמעט לא פגשתי בו מטיילים.

בסוף היום מצאתי את עצמי מחייכת.

עייפה.

מיוזעת.

קצת אכולת יתושים.

אבל מאושרת.

כי לפעמים כל מה שצריך בשביל יום מושלם זה כמה אגמים כחולים, פסגה אחת יפה במיוחד, עשרה נשרים, ודוב שהחליט להישאר מחוץ לפריים. 🏔️🦅💙